קפה וחג החרות

חג הפסח מציין את שחרור בני ישראל מעבדות והפיכתנו לעם. אמנם נראה כי את מלאכת הכנת הקפה לא הכירו באותם ימים (אם כי פולי קפה היו גם היו) אך ההיסטוריה של גידול פולי הקפה והסחר בהם קשורה קשר הדוק לעבדות, חירות וחופש אישי.
מקור הקפה באתיופיה השוכנת בסמוך למצרים של ימינו (למעשה, רק סודן מפרידה בין גבולה הצפוני לגבולה הדרומי של מצרים). אתיופיה, שהינה אחת מ- 2 מדינות יחידות באפריקה שלא נכבשו על ידי אימפריות בעת החדשה (למעט תקופה קצרה בה שלטה איטליה), מסמלת בעיני רבים את חירות אפריקה והאדם השחור. שליטה של אתיופיה עד שנת 74, הקיסר היילה סלאסי, נחשב בעיני התנועה הדתית ראסטפרי (המזוהה עם ג’מייקה ומוסיקת הרגאיי) כהתגלמות המשיח אשר יוביל את בני אפריקה לחופשי.
אגב, האתיופיים, בימים קדומים, לא נהגו להפיק מפולי הקפה משקה אלא לעסו אותם כדי לשמור על ערנות. האגדה מספרת כי רועה עיזים אתיופי זיהה כי עיזיו מתמלאות עזוז וחיוניות לאחר אכילת פולי הקפה ומכן נולד הנוהג ללעוס את הפולים.

קפה וחירות

הקפה יצא מגבולות אתיופיה באמצעות סוחרים והחל להתפשט בעולם המוסלמי. אך בתחילת המאה ה 16 החלו להישמע קולות האוסרים על לגימתו. הראשונה מבין הערים אשר “פגעה” בחופש ללגום קפה באורח חופשי הייתה מכה ואחריה הצטרפו ערים מוסלמיות נוספות. טיעוניהם של חכמי הדת היו כי קפה הינו משקה משכר ולכן חל איסור על שתייתו, בדומה לאיסור שחל על שתיית משקאות אלכוהוליים.
במאה ה17 הפגיעה בחירות החריפה כאשר הסולטן “מורד הרביעי” אסר על שתיית קפה ואף הכריז כי יוטל עונש מוות על לוגמי הקפה החוטאים.

במרוצת השנים הפכו פולי הקפה למוצר שרווח נאה בצידו ומאחר ועבודת קטיף הפולים, יבושם וקליתם דורשות ידיים עובדות רבות אין להתפלא כי רבים מהעבדים עבדו במטעי קפה.
במאה ה19 הפכה ברזיל למעצמה לגידול קפה, עד כדי הפיכתה למונופול, בין היתר, בזכות פדרו השני (אשר הומלך והוא בן 5 בלבד).
מאחר ולברזילאים הייתה תלות כלכלית בחקלאות הקפה ובעבדות, הייתה ברזיל האחרונה בעולם אשר הסכימה להכריז על ביטול העבדות, היא עשתה זאת, בסופו של דבר, בלחץ הבריטים בחוק אשר כונה “חוק הזהב”.

הקפה כהשראה לחופש

במרוצת השנים התקבע מעמדו של הקפה ותרבות בתי הקפה כמקור השראה להוגי דעות ואנשי רוח אשר עסקו בחרות האדם והיו פורצי דרך בהגותם וברעיונותיהם האומנותיים. ביניהם ניתן לציין את ז’אן פול סארטר אשר הוא ואהובתו הסופרת והוגת הדעות סימון דה בבואר הפכו דמויות מרכזיות בבתי הקפה הפריסאים. סארטר, אשר נודע בחירות האינטלקטואלית שלו, היה ידוע גם כמי שלוגם קפה תוך כדי כתיבה עד השעות הקטנות של הלילה.
פורץ דרך נוסף בתחומו הינו פאבלו פיקאסו, אשר הניח את אבן הדרך לסגנון האומנותי הקוביזם. תקופת שהותו בפריס והתחככותו בבתי הקפה בהוגים ואנשי הרוח שינתה את סגנון יצירתו והוא עבר למה שמכונה “התקופה הוורודה ” המתאפיינת בשמחה ואהבה.

גם כיום בתי הקפה ברחבי העולם מהווים מקום מפגש וקרקע להחלפת רעיונות ודעות.
קפה בעולם, מסמל, יותר מכל, את תרבות הפנאי ואת חירות האדם ממש כשם שחג הפסח מסמל את חירות בני ישראל.